פ. הוא עובד סוציאלי העוסק בשיקום נפגעי נפש, דתי, נשוי טרי ואב לתינוקת בת 7 חדשים. האיש אינטליגנטי, מחויב מאד לתהליך הטיפולי, נאה ומרשים מאד בהופעתו. עם זאת, מציג עצמו בשקט, ברכות ובנועם הליכות...כאילו לא בטוח בעצמו כאדם וכגבר. מאד אסתטי בהתנהגותו.
פ. הגיע אלי לאחר לידת בתו, כשהוא מעיד על עצמו שהוא נבהל מעצמו ומרמת הכעסים שהוא חש אל משפחת אשתו. פ. מתאר חיים מאד אינטנסיביים מאז שהתחתן. אשתו סובלת מחרדות והתנהלות אובססיבית סביב אירועים אישיים (החתונה, הלימודים, הלידה והאמהות) ומסרבת להיכנס לתהליך טיפולי מסודר. הוא משמש מולה כ"בולם זעזועים", למיכל וחרדותיה, והוא גם החלק הראציונלי בזיווג; מסור ונאמן. "ילד טוב". הוא בא מבית דתי-מסורתי שבו האב "נעדר" והאם עמסה על כתפיה את כל האחריות להתנהלות המשפחתית, אך השתמשה בבנה הצעיר ככתף ומשענת לכל מצוקותיה ואיש סודה גם בתחומי יחסי האישות בינה לבין בעלה(אביו).
הטיפול התנהל והתפתח תוך התמודדות עם החוויה המעניינת שבה הוא מקבל לגיטימציה למחשבותיו הכמוסות אצל מטפלת חילונית בעליל (למרות שאני בקיאה למדי במחשבת ישראל ובתנ"ך כמיתולוגיה היהודית). בחדר העבודה שלי מותר לו לחוות חוויות שונות שעד היום היו כלואות בתוכו המתייחסות ליחסיו עם אשתו, הוריו וחברות לעבודה. למולי אפשר היה לחשוף את חוויותיו כאיש יצרי וחושני עם סיפורים מתקופת הצבא שבהם הוא פרק כל עול ו"חטא" ביחסים אינטימיים עם בנות חילוניות כמו גם את החוויה שהוא אוהב ומכבד את חוקי הנידה והאישות שהדת מחייבת אותו. בכל השיח שלנו ניכר שהוא מתמודד עם צורך בחופש ביטוי מול הכבוד שהוא רוחש לחיי המסורת והדת. חוויה קונפליקטואלית , שאני מבינה, שאפשר היה לחשוף בפני ללא חשש.
בשבועות האחרונים, העייפות החלה לתת אותותיה בטיפול: גם השינה המוטרדת בלילות כשהוא קם עבור בתו הקטנה, גם עבודתו הקשה כמטפל שיקומי אצל נפגעי נפש וגם תלונה על מועקה וחסימה שהוא מסתובב איתה בתוכו אך מסרבת להתגלות. שיחות רבות אודותיה וניתוח ההתנהגותי שלה בתוכו לא הצעידו אותנו קדימה...עד שהחלטתי להציע לו לגלם, ב"כסא הפסיכודרמה", את דמותי כמטפלת שלו. בשיחה עם "המטפלת שלו" נחשפה חוויה של כאילו אני מזלזלת במצוקותיו העמוקות תוך המעטה והקטנה של מועקותיו באמצעות התבטאות פרשנית של מסרים שלו (בדקתי, בפגישה אחרת האם הוא חושש ממה שהוא חווה בתוכו כשבעצם הוא מעצים חוויה פנימית של עצמו מרוב "בהלה" שלו כלפיה?!) כשחזר לכסא שלו הסביר את הפרשנות שלו למה שאמרתי לו כמשהו מוכר שהוא חווה גם עם אמו, וגם עם אשתו. הצלחנו להתחבר למה שהוא חווה איתי כ"חזרה" מתסכלת על קשריו האינטימיים עם אשתו ואמו והסגנון שסיגל לעצמו מול דמויות משמעותיות - להבליג ולספוג ולהשתיק בתוכו כעס עמום וקשה. החסימה שנחשפה הייתה מאיימת וקשה, והוא הרגיש מוצף בחרדה וקושי מולי, בעודו כועס ומאוכזב ממני. בהמשך הפגישה הבין שבאמצעות שחרור "החסימה" הוא פוגש באלימות של עצמו כלפי - עובדה שחשפה אותו מול חוויה פנימית שהיה לו קשה להכיל ולהתגלות באמצעותה. כשדיבר על "החסימה" עכשיו , תיאר "משהו קדום, ראשוני,שאין לו מילים. מועקה עתיקה מאד".
אולי חווית ההיבלעות שלו מול אמו היא עתיקה יותר מהימים שהוא מכיל בזיכרונותיו המודעים?! אין לי ספק שלא היינו מגיעים לחוויה האינטימית הזאת לולא הצעתי לו לפרוץ גבולות עצמו באמצעות "החלפת התפקידים" הזאת. התהליך הטיפולי השתחרר והתמלא חיים.
החופש שאני לוקחת לעצמי כמטפלת-מרגישה ואנושית, כפי שאני מצפה מהמטופל שלי שיסכים לקחת לעצמו - היא התנועה/חיים הבונים תהליכים תרפויטיים.
מיכל א. עומר
פסיכותרפיסטית, מדריכה ומורה בשיחה ויצירהלמבוגרים, זוגות וקבוצות.
